בהקשר לנחירות, יש תופעה מעניינת:
מעטים* מן הנוחרים מתעוררים מדי פעם מנחירותיהם, אלו – מודעים לעובדה שהם נוחרים.
הרבה מן הנוחרים, כלל אינם מודעים לעובדה שהם מייצרים נחירות,
כשמישהו מהסביבה מספר שיש נחירות – יש מגוון תגובות.
הרצויה ביותר, מאחר והיא מקרבת לפתרון, להגיד תודה, לחפש מה לעשות, ולפעול למיגור הנחירות.
רבים ‘טומנים את ראשם’ בכרית, התגובה יכולה להיות:
כעס, התמרמרות, ספקנות, התחמקות, צחוק, גיחוך, לעג, הטחה, ויכוח, וכו’
1. כעס
“אני לא נוחר. נקודה. אף פעם לא נחרתי, לא אני, לא אצלי”
2. ספק
“מה, אני נוחר? זה בטח היה רעש אחר, אולי השכן פתח את שער החנייה?”
3. לא אחריותי
“בטח השינה שלך מאוד קלה, אף פעם לא אמרו לי שאני נוחר”
4. אני יודע יותר טוב
“זה בטח לא אני, חשבת על זה?”
5. זבש”ך
“נחרתי? זה לא היה כל כך גרוע, נכון? אפשר להתרגל לזה”
6. הופס – עוברים לנושא אחר
“אני נוחר? הייתה ארוחת ערב נהדרת נכון?”
7. צדיק תמים
“אני לא מאמין שלא אוהבים את הנחירות שלי, לפעמים רעש-נחירות זה מרגיע”
8. כפרות
“נחרתי? אוי סליחה” (כאילו הוא דרך למישהו על הרגל בטעות…)
9. יש לי בעיה בריאותית
“אני יודע שנחירות זו בעיה, אבל אני סובל מ-X-Y-Z מה אני יכול לעשות?”