היום – ברור לנו שרחיצת ידיים עשויה להציל אותנו, 
על רחיצת ידיים מדובר בהרבה תרבויות ודתות, למרות זאת לא הפכה לשגרה, גם לא בתחום הרפואה.
הקשר המודרני בין רחיצת ידיים ובריאות נעשה לראשונה לפני פחות מ-200 שנה.
עד למחצית הראשונה של המאה ה-19 התפיסה הרווחת הייתה שמחלות נישאות ומועברות על ידי ריחות רעים.
ואז, במאה ה-19 רופא הונגרי בשם איגנז סמלוויס, שעבר בבי”ח בווינה, העלה את הנושא לחשיבותו, והוא ידוע כ“אבי רחיצת הידיים”:
ב-1846 מצא שבבי”ח בו עבד, הרבה יולדות פיתחו זיהום וחום ונפטרו, הוא בדק ומצא שרופאים שעשו נתיחות של גופות לאחר המוות, טיפלו ביולדות ממש בסמוך לאחר נתיחת-גופות.
במקביל נוכח שבבי”ח אחר, שנוהל על ידי נזירות שלא ניתחו גופות, תמותת-יולדות נדירה ביותר.
מכאן הסיק שיש קשר, והינחה רופאים מנתחים לרחוץ את ידיהם עם כלורין, בין נתיחת-גופות לטיפול ביולדות. בעקבות רחיצת-הידיים ירדו מקרי התמותה.
הרופאים המנתחים לא אהבו את הרעיון שהם שהיו מעורבים כגורמים לתמותת-יולדות, התנגדו,
ורחיצת-הידיים שסמלוויס קידם, לא הפכה לשגרת-חובה.
בניסיון להוכיח את הקשר, סמלוויס הדביק את עצמו בזיהום מגופת-יולדת, כתוצאה מכך חלה ומת תוך ימים ספורים.
היום מוקירים את זכרו: בבודפשט יש אוניברסיטה על שמו, ופסל לזכרו.
הסיפור במלואו יצא בעברית בספר “זעקת האימהות“.
ורק ב-1980 בארה”ב, בעקבות גלי מחלות זיהומיות ממזון נגוע, המרכז לבקרת ומניעת מחלות זיהה את החשיבות שברחיצת-ידיים במניעת-הדבקויות וזיהומים.
סרטון שממחיש היטב מסלול הידבקות שגרתי >>
אבותינו ידעו זאת, הנה מסספר שמות ל’ כ”א:
“וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם.”
מקורות:
לקריאה על איגנז זמלווייס “אבי רחיצת הידיים” >>
לקריאה על פלורנס נייטינגיל “מייסדת מקצוע הסיעוד” >>
השותפות הבינ”ל לרחיצת ידיים >>
