נחירות הוזכרו כבר במיתולוגיה>>: רמוס (ווירגיליוס, בנם של אדיפוס ויוקסטה), שהיה שיכור לחלוטין, ישן על ערמת שטיחים גבוהה, ונחר בקול. 
יש עדויות לנחירות במצרים כבר לפני 3,500 שנה, והמצרים ‘טיפלו’ בנחירות בעזרת טימין וצמחים נוספים.
יוונים ורומאים כבר התייחסו לנחירות ולהפסקות נשימה בשינה כאל מחלה שפוגעת בחיי החברה.
סיסרו (מַרְקוּס טוּלִיוּס קִיקֶרוֹ / ציצרו) שחי במאה הראשונה לפני הספירה, מצוטט>> שאמר ש”נחירות מתרחשות רק אצל חלק מהישנים”
אכן, לרוב נחירות מתרחשות בשינה, אבל לא כל הישנים – נוחרים, ויש שמשמיעים נחירה בעת צחוק.
במאה ה-5 לפני הספירה, מוזכר כי כאשר דיוניסוס אל הפריון נחר, נשותיו דקרו את גבו בענף של צמח ה כָּלָךְ (סביר שהרעיון היה עצם הדקירה, פחות הצמח הספציפי הזה, שסוגים שלו אפילו רעילים).
ב-1745 פורסם בגרמניה מאמר בלטינית על שינה ונחירות (על ידי פרדריקוס ווילהלם לוסט).
במהלך מלחמת העצמאות באמריקה, בין השנים 1775-1783, השתמשו בכדורי-תותחים קשורים לגב-חולצה של חיילים שנחרו, כדי למנוע מהם לישון על הגב.
ב-1887 התפרסמה בגרמניה הקריקטורה הראשונה על נחירות.
ב-1892 פיתח אוטו פרנק מכשיר למניעת נחירות.
במאה ה-19 קראו לנחירות המשולבות בהפסקות נשימה בשינה “התסמונת הפיקוויקית” >> (The Pickwickian Syndrome)
השם נלקח מדמות מסיפוריו של צ’רלס דיקנס מ-1836, של ג’ו שהיה נער שמן מאוד, שהיה ישנוני מאוד, נחר בקולי קולות, ונשימתו בשינה היתה פוסקת מידי פעם.
הבעיה נחשבה כקימת אצל אנשים כבדי-משקל באופן קיצוני. 
הסטיגמה הזו, המקשרת בהכרח עודף משקל לנחירות, ונחירות לעודף משקל – עדיין קיימת, כשבפועל גם אנשים רזים ואפילו רזים מאוד – נוחרים, ויש אפילו רזים מאוד שסובלים מהפסקות נשימה בשינה.
בין השנים 1893 – 1919 הומצאו רצועות-סנטר>> שונות למניעת נחירות.
ב-1930 רופא בשם נתנאל קלייטמן>> פירסם מאמר המתאר את התופעה, הוא גם היה אחד מהחוקרים הראשונים של שיבושי נשימה בשינה.
ב-1931 התפרסם במגזין האמריקאי “New England Journal of Medicine” מאמר על תופעת שיבושי הנשימה בשינה אצל מבוגרים בגיל העמידה, במקביל לעליית הפופולריות של רפואת-השינה.
בסיפורי הקומיקס הצרפתיים “אסטריקס ואובליקס” שנכתבו ב-1959, מסופר שהחיילים הרומאים ישנו ונחרו… 
אובליקס >>
אסטריקס >>
בשנות ה-60 של המאה ה-20 עדיין השתמשו במינוח “הסינדרום הפיקוויקי“.
בשנות ה-70 רופא בשם כריסטיאן גיומינאלט Cristian Guilleminault טבע את שם התופעה: סינדרום חסימת נשימה בשינה >>.
ועד אז הטיפול השגרתי בסינדרום הפיקוויקי היה פיום קנה >>
באותן שנים המציא קולין סאליוואן מכשיר מבוסס שואב-אבק, שבהמשך נקרא סיפאפ>> (Cpap – positive airway pressure machine), שיועד לדחוף אוויר לדרכי הנשימה של כלבים פחוסי-אף (פג, בולדוג, בוקסר).
וב-1976 משהסתמן שיש פוטנציאל שיווקי לטיפול באנשים הסובלים משיבושי נשימה בשינה, התחילה חברת פיליפס בייצור תעשייתי של מכשירי הסיפאפ.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 התעוררה התייחסות לשיבושי נשימה בשינה, ומתחילת המאה ה-21 התבסס המינוח: “Sleep Disordered Breathing”, ונולדה התמחות ברפואת שינה, כולל מעבדות-שינה רבות, חברות נוספות שנכנסו לתחום והחלו לייצר מגוון מכשירי סיפאפ, וביפאפ.
גם רפואת השיניים נכנסה לתחום, עם סדים דנטליים המושמים בפה, לשעות השינה.
נחירות או הפסקות נשימה בשינה?
פעמים רבות, ההתייחסות לנחירות ולהפסקות נשימה בשינה, מערבת את שני השיבושים, וזאת מהסיבה הבאה:
אצל כל מי שנשימתו נפסקת בשינה – יש נחירות>>.
אבל –
לא אצל כל מי שיש נחירות – יש הפסקות נשימה בשינה.
אלא –
שאחרי תקופת נחירות שאינן מטופלות – יתפתחו הפסקות נשימה בשינה.
כך שאכן יש לתופעות האלה מן המשותף.
מסקנה?
התופעה קיימת אלפי שנים, ובמאתיים השנים האחרונות יש גם התייחסות רפואית לבעייה.
אלא שה’פתרונות’ הקונבנציונליים המוצעים – אינם באמת פותרים את הבעייה, הם מהווים קביים כדי שהנשימה תימשך.
לעומתם –
הסדרת הנשימה בשיטת בוטייקו מסדירה את הנשימה ופותרת את השיבושים – משורש התהוותם: היא מאפשרת לסגל הרגלי נשימה תקינים, באפיקים שונים: התנהגותי, כימי, פיזיולוגי, שמרגע שהפכו לשגרה נשימתית תקינה, גולשים גם לשעות השינה,
ובכך נפתרת הבעייה.
עדויות על הצלחת הטיפול >>
מוזמנים ליצור קשר לפרטים >>
