לנשום ולהירגע, בלי לשנות דבר 
יש משהו בסיסי, ראשוני, כמעט בלתי נראה, אך מהותי, בפעולת הנשימה.
היא שם מהרגע הראשון. פעימת חיים שקטה, שמתרחשת מעצמה, בלי שנפעיל אותה, בלי שנכוון אותה. זו עובדה גופנית ופיזיולוגית, אך גם הרבה מעבר לכך. הנשימה היא תזכורת מתמדת לכך שאנחנו לא צריכים “לעשות” כל הזמן. שיש בתוכנו תנועה טבעית, פנימית, עצמאית, שמתקיימת כל הזמן, גם בלי שליטה, גם בלי התערבות.
אנחנו נושמים מהרגע הראשון שלנו ועד לאחרון, לעיתים בלי לתת על כך את הדעת. הנשימה פשוט שם, מלווה כל רגש, כל מחשבה, כל תנועה.
ודווקא בגלל שהיא תמיד איתנו, היא הופכת לכלי שקט אך אדיר עוצמה כשאנחנו מדברים על רוגע.
הנשימה קשורה קשר הדוק לגוף ולתחושת הקיום שלנו. כשאנחנו מרגישים מתוחים או מודאגים, חיבור מודע לנשימה יכול לסייע בהפחתת תחושות אלה ולהחזיר אותנו להרגשה של יציבות וביטחון. הנשימה היא גשר בין המוח לגוף ומאפשרת אינטגרציה בין התהליכים השונים המתרחשים בתוכנו. בכך היא יכולה להוות מעין עוגן, שמסייע לנו לשוב למרכזיות פנימית ולמצב נפשי מאוזן.
רבים מחפשים דרכים להרפות, להשתחרר מהעומס, להרגיש שלווה, ולו לרגע. קל להיתפס לרעיון שרגיעה היא יעד שצריך לכבוש אותו, שלשם כך דרוש מאמץ, שליטה, טכניקה, תרגול.
מכל עבר מייעצים לנו ‘לקחת נשימה’, ובכל יום מצטרפים לעצות כאלה אין ספור ‘מומחים’ נוספים, במיוחד בעתות מתח ולחץ.
הרבה נאמר על טכניקות נשימה, על ספירה מדויקת של שאיפה ונשיפה, על אחזקה, על תזמון.
אך לפעמים, דווקא הרצון לשלוט בנשימה, לנהל אותה, לכוון אותה, מייצר את ההפך:
המאמץ לשלוט מוסיף מתח, יוצר תחושת “ביצוע”, שיפוט, הצלחה או כישלון.
אך המפתח לרוגע אמיתי טמון דווקא בכיוון ההפוך:
בשחרור מן המאמץ,
והנשימה, מזמינה אותנו בדיוק אל המקום הזה.
כאשר אנו נותנים תשומת לב לנשימה בלי לנסות לתקן אותה, בלי “לנשום עמוק”, בלי לספור, בלי לנהל, משהו משתנה. לא מבחוץ, אלא מבפנים. הגוף מגיב לנוכחות. נוצרת הקשבה, ללא שיפוט, ללא השפעה.
זה דומה לאדם שמקשיבים לו באמת: אין לו צורך בהרמת קול כדי שישמעו אותו.
כך גם הגוף, כשהנשימה שלו נראית ונחווית – הוא מתחיל להרפות.
ולכן, לנשום ולהירגע, משמעותו להסכים לשחרר.
לנשום ולהירגע אינו בהכרח תרגול.
לנשום ולהירגע זה מרחב של הווייה, מרחב שבו די בנשימה, כפי שהיא.
אין צורך לעשות איתה דבר. אין צורך לשנות אותה, לשפר אותה, או להשפיע עליה.
היא פשוט מתרחשת.
ודווקא שם, בפשטות הזו, בפסיביות לכאורה, מתחיל להתרחש תהליך של רגיעה טבעית.
כאשר אנחנו מפנים את תשומת הלב לנשימה מבלי להתערב, אנחנו מתחילים לפתח יחס אחר לעצמנו.
אנחנו מגלים שניתן להתבונן בנשימה מבלי לנהל אותה, להיות נוכחים מבלי לשלוט, לחוש מבלי לשנות.
וזה מה שמייחד את הנשימה.
הנשימה מתקיימת בגוף אך גם נוגעת בנפש.
התבוננות לא-שיפוטית בה מאפשרת לנו לפגוש את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו באותו רגע, בין אם יש מתח, פחד, עייפות או שלווה.
להפסיק לנסות
בניגוד למה שמקובל לחשוב, רגיעה איננה מצב שצריך להשיג. היא מצב שמתגלה כשמפסיקים לנסות. ללא התכוונות למטרה, ללא מאמץ, וללא תוצאה למדוד, רק אז יש אפשרות לרוגע אמיתי, כזה שאינו תלוי בדבר.
הנשימה היא השער הפנימי לשם, משום שהיא תמיד נוכחת, תמיד נגישה, ותמיד מוכנה לשאת אותנו חזרה אל עצמנו.
להתבונן מבלי לשנות. להרגיש מבלי להפעיל.
למרות שזה נשמע פשוט, רק להיות עם הנשימה – בעצם דבר לא נדרש,
מסתבר שעבור רבים זהו אתגר אמיתי.
העולם שלנו מלא ב”הנחיות”, בתוצאות, בציפיות. גם הרפיה הפכה למטרה שצריך “להשיג”.
אבל הנשימה, כשהיא נשארת בגדר מה שהיא, תנועה פנימית שמתרחשת מעצמה, מציעה לנו אפשרות אחרת:
לא לנסות, אלא רק לשים לב.
רק להסכים להיות עדים לתהליך שמתרחש עכשיו, בגוף, כפי שהוא. 
הנשימה מזמינה אותנו לשהות, לא במחשבה, לא בתכנון, לא בהישג, אלא בנוכחות. נוכחות פשוטה עם מה שיש.
אין צורך לספור, לכוון, לנתח. רק לשים לב. רק להיות עם הנשימה, כפי שהיא. ושם, במקום הזה, השקט מתחיל להתגלות.
לא כי ביקשנו, אלא כי אפשרנו.
לנשום ולהירגע, אם כן, הוא לא עיסוק בלהשפיע על הנשימה, אלא עיסוק רק בהתבוננות בנשימה.
נשימה כזו פותחת שער למצב תודעתי ייחודי. היא אינה נפרדת מהתודעה, היא שזורה בה. כשאנחנו נוכחים עם הנשימה, תשומת הלב נרגעת, המחשבות שוקעות. לא משום שעצרנו אותן, אלא משום שלא נלחמנו בהן. גם כאן, ההרפיה מתרחשת כשמפסיקים לדחוף.
מרחב של נשימה
עצם הקיום, עצם העובדה שאני נושם, היא הסימן לכך שהכול בסדר כרגע. לא כי הכל מושלם, לא כי הכל נשלט, לא כי אין כאב, אבל כן מתקיים.
ואפשר פשוט לשהות בזה.
להרפות אל תוך העובדה שאני קיים, נושם, ודי בזה כדי להירגע.
היתרון שבלנשום ולהירגע
התוך ההמולה של החיים, נשימה להירגע היא אחד המקומות היחידים שתמיד זמינים לנו, שאינם דורשים דבר. לא תרגול, לא ציוד, לא זמן מיוחד ביום. רק כוונה פשוטה לתשומת לב.
ולפעמים זו ההתחלה של כל השינוי: להבחין שהרוגע שאנחנו מחפשים לא תמיד דורש עשייה. לפעמים הוא פשוט מבקש מאיתנו להיות.
רגיעה בתוך הקשבה
הרגיעה שנולדת מתוך נשימה ספונטנית ולא-מכוונת איננה תוצאה של טכניקה אלא של הקשבה.
זו הקשבה פנימית, עמוקה, לעובדה שאנחנו חיים. אנחנו נושמים – אנחנו קיימים. והידיעה הזו, כשלעצמה, יש בה גרעין של רוגע.
הנשימה מזמינה אותנו לשהות בנוכחות, לא במחשבה, לא בתכנון, לא בהישג, אלא בנוכחות.
נוכחות פשוטה עם מה שיש.
אין צורך לספור, לכוון, לנתח. רק לשים לב. רק להיות עם הנשימה, כפי שהיא.
וכאשר אנחנו באמת שם, עם הנשימה כפי שהיא, מתרחשת הפגישה הנדירה עם עצמנו, בלי מסכות.
ושם, במקום הזה, השקט מתחיל להתגלות.
לא כי ביקשנו, אלא כי אפשרנו לו מקום.
שם מתחילה הרגיעה האמיתית, שם מגיע רוגע נינוח. 
לקריאה נוספת:
על שיטות נשימה שונות >>
לקחת נשימה עמוקה ולהירגע – האמנם? >>
